יגיעה – דבר טוב או רע?

האם יגיעה היא דבר טוב? תלוי מי עונה על השאלה. הראל דביר מספר על השמחה בתהליך, ועל בורא עולם שחי בדור אינסטנט

האם יגיעה היא דבר טוב? תלוי את מי שואלים. בעיני מי שלא מייחס חשיבות לתהליך, ורוצה לראות רק את התוצאה, היגיעה היא דבר מיותר, וקשה מאוד להתרגל אליה. בכל הזדמנות הוא ישתמט מקיום חובותיו, והעמל יהיה עליו לנטל כבד. אך בעיני מי שרואה את התהליך כעיקר, היגיעה היא כיף. ולא סתם כיף, אלא הכיף הכי גדול שישנו! החיות הכי גדולה שישנה. ויעיד על כך מי שחווה זאת.

ה’ יתברך מלמד אותנו שהוא שמח בתהליכים שאנחנו עוברים, וכביכול גם הוא חי בדור אינסטנט ואינו מחכה לסוף הדרך. כשיהודי לומד תורה, הוא מגיע מיד למטרה. הוא לא נדרש להמתין עד שישלוט בכל המסכת, או עד שמוחו יפיק חידושים מבריקים. כבר עכשיו, עוד בטרם הבין את הסוגייה כראוי, הוא ניצב בפסגה – כבר עכשיו הוא דבוק בה’. ואם כן, לימוד בהתמדה אינו רק אמצעי לקניין תורה, אלא הוא עצמו המטרה, ובכל רגע ורגע הוא נותן הצדקה מיידית, אינסטנט, להשקעה שלנו.

התרבות שסביבנו מחנכת להישגיות, לציונים, לתארים, אך אצל ה’ כל רגע ורגע של עמל הוא הישג, בלי שום תלות בתוצר שיהיה בסוף. ככל שנשכיל להפנים זאת, נוכל להתחבר יותר בשמחה ללימודנו, לעמלנו, לילדינו, ולעבודת ה’ בכללותה.