הרב הראל דביר
אנחנו חיים בדור שבו אין לאנשים סבלנות לקרוא יותר ממשפט ברצף, ומצד שני אין לאף אחד כוח לחנפנות. לאנשים יש רגישות מופלאה והם דורשים את לב הדברים, את המסר הכי עמוק ומהותי. האם אלו שני צדדים של אותה מטבע, או שמא תופעות מנוגדות?
נראה לי שלא רק שזה אותו מטבע, אלא שתי התופעות נמצאות על אותו צד של המטבע. חוסר הסבלנות מחד והצימאון מאידך, משלימים זה את זה, ושניהם יחד מעידים על כך שהתרבות הנוכחית אינה עונה על צרכי הדור. תרבות שחסרה את הביטול לה’, את החתירה אל האמת, את הענווה, את הזהות האמיתית שלנו, אינה מה שאנחנו רוצים! היא נאלצת לנקוט אמצעים מתוחכמים, צבעוניים, מגרים וחיצוניים כדי לעניין אותנו, ולהתגבר על בעיית חוסר הסבלנות שהיא מעוררת אצלנו. אבל בסופו של דבר, הנשמה שלנו מרגישה בכך ומבינה שמנסים לעבוד עליה… וכמו אדם צמא ששתה מי ים, היא משמיעה את קולה יותר ויותר, ומואסת בחיצוניות הזו.
גם אוהבי המיידיות מודים, שהדברים לא חייבים להיות מיידיים. חבר טוב אינו מי שעונה תשובות מידיות, אלא מי שיודע להקשיב בסבלנות, שאפשר לשבת איתו שעות על גבי שעות. מורה טוב אינו מי שמצטיין בהברקות, אלא דווקא מי שאוזנו כרויה להקשיב לרוחם של תלמידיו. בן זוג טוב אינו מי שרק מביא תוצאות מיידיות ומהירות בחשבון הבנק ובסידור הבית, אלא גם – ובעיקר – מי שמסוגל להכיל ולקבל את השני כמו שהוא. אם כן, המיידיות אינה בעיה בפני עצמה. היא דרך לומר “לא” לדברים שאיננו רוצים בהם. והמיידיות של דורנו היא סימן יפה, סימן שנשמתנו אינה מתרצית בחיים חיצוניים לה.
ככל שנקשיב לפנימיות שבנו ובזולתנו, נזכה לראות איך מעטה המיידיות הולך ומתקלף, הולך ומפנה מקומו לחיים אמיתיים, ערכיים, סובלניים ומלאי תוכן. ומתוך תחושת ה”נמאס לי”, נדרוש את מלכות ה’ השלמה, ונרווה את צמאוננו.
